אל תשחק איתו הוא יהודי- כתבה מתוך מגזין “Alpendistel”, אוסטריה

אבא שלי, משה פרומין הוא ילד “בריחה”
בריחה תוך כדי ואחרי המלחמה ההיא. בלי בית, בלי אבא, בלי ילדות.

“וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי
כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,
כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס,
אוֹ כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט
אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי
דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי.”

(יהודה עמיחי, מתוך ספרו “פתוח סגור פתוח” בהוצאת “שוקן”)

אבא שלי מוציא מילדותו דברים וזיכרונות ויוצר תקומות קטנות בכל יום מתוך תחושה חזקה של בחירה בחיים, שצריך להמשיך וללכת, או במקרה שלו לרוץ…
בחרנו לספר שלושה זיכרונות על אנטישמיות אחרי מלחמת העולם השנייה, סיפור של תקומה ופרויקט של תקווה:

זיכרון #1- אל תשחק אתו- הוא יהודי

וולבשיך, פולין. סוף המלחמה
כשחזרנו לדירה שלנו אחרי המלחמה גרו בה אנשים אחרים.
מישהו סידר לנו לגור בדירה של נאצי אחד שגורש מפולין. זו הייתה דירה מפוארת. באותו בניין גרה משפחה עם ילד קטן. ההורים שלו לא הרשו לו לשחק איתי ובטח שלא לדבר איתי. יום אחד, כששנינו היינו לבד בבניין הוא קרא לי ולקח אותי יד ביד לחדר שלו. בחדר הזה היו רק רכבות חשמליות. כל החדר מלא ברכבות! רגע אחרי ההורים שלו הגיעו ואמא שלו שכעסה עליו כל כך אמרה לו “אל תשחק איתו! הוא יהודי!”

זיכרון #2- אין חלב ליהודים

בזמן המלחמה הייתי תינוק בן שנתיים אולי שלוש. כשהייתי רעב אמא שלי תמיד אמרה לי: “כשנחזור הביתה אני אשים לחם שלם על השולחן והמון חלב ותוכל לאכול כמה שאתה רוצה” בדרך כלל נרדמתי רעב.
אחרי המלחמה רב האנשים לא חשבו שאנחנו יהודים. הייתי ילד קטן ובלונדיני, לאמא עיניים כחולות ודיברנו רוסית. כל יום אמא ואני היינו הולכים לאשה אחת שהייתה לה פרה. בכל יום קנינו חלב מהאשה הזו. יום אחד אמא נסעה ל”קיבוץ” על מנת להסדיר את העלייה שלנו לארץ ישראל. באותו יום לקחתי את סבתא שלי והלכנו לאשה עם הפרה. סבתא שלי לא הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות. מאותו הרגע לא היה יותר חלב כי אנחנו יהודים. אין חלב ליהודים.

זיכרון #3- האסם

המלחמה נגמרה. שש פעמים ניסינו לגנוב את הגבול מאוסטריה לאיטליה.
באחת הפעמים כשהתקרבנו לגבול היה חשש שהשומרים הבחינו בנו. אנשי “הבריחה” הצליחו להבריח אותנו והחביאו אותנו באסם. החיילים הז’נדרמרים רצו אחרינו, הגיעו לאסם והתחילו לדקור את ערימות החציר עם רובים וכידונים. ואנחנו יושבים שם, מאחורי ערימות החציר, שומעים את הצעקות, את דקירות הכידונים בתוך החציר… ואתה אף פעם לא יודע אם הדקירה הבאה לא תגיע אליך. הייתי בן שש וחצי ואני זוכר שאמא עטפה אותי כולה, כדי שאם תגיע חרב היא תגיע קודם אליה ולא אלי.
כן, זו הייתה פשוט הישרדות.

סיפור של תקומה- “הנקמה המתוקה שלי”

בשנת 2007 במסע השחזור Alpine Peace Crossing נתתי לד”ר לשנר מיניאטורה של כינור דוד ואמרתי:
ד”ר לשנר היקר, לפני 3,000 שנים דוד המלך ניגן בכינור לפני שאול כשרוחו הייתה רעה עליו.
1,000 שנים מאוחר יותר, לקח בר-כוכבא את כינורו של דוד והטביע אותו על מטבעות בארץ ישראל כדי להראות משילות.
2,000 שנים אחר-כך לקחתי אני את המטבע של בר-כוכבא ושחזרתי באמצעותו את כינורו של דוד.
וכך חלפו שלושת אלפים שנים של אותה ארץ, אותו עם ואותה שפה. העם היהודי חי וקיים.

פרויקט של תקווה- להעביר את זה הלאה

אבא שלי, משה פרומין הוא ילד “בריחה”
בריחה תוך כדי ואחרי המלחמה ההיא. בלי בית, בלי אבא, בלי ילדות.
הסיפורים ששמעתי בתור ילדה ונשמעו כיף גדול הפכו ככל שהתבגרתי, להבנה כואבת של ילדות ללא ילדות ומסע מתמשך, קשה ועם סיטואציות בלתי ניתנות להבנה.
במחקר הדוקטורט שלי אני מחברת תחנות מרכזיות במסעו של ילד פליט יהודי לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה והופכת אותן לשמונה מיצגים. המיצגים יהוו מרחב מוזיאלי נייד ללמידה עצמית של אירוע היסטורי. מרחב שבו כל אחד יוכל להיכנס, לחוות וללמוד באופן שמתאים לו.

הפליט הזה הוא אבא שלי, משה פרומין.
כבר ארבעים ומשהו שנים שאני עובדת עם אבא ב”צריף”.
ה”צריף”- המקום הזה, שבו הכול אפשר , רק צריך לחלום את זה ,להגיד מה רוצים ורצוי גם לעשות סקיצה כדי שאפשר יהיה לראות את זה , לדבר על זה ולהתחיל לעשות.
ה”צריף”, המחסן באחורי הגינה, ואבא מוקף בכלי עבודה רבים המאוחסנים בצפיפות מפסל, יוצר, מתקן ומגשים חלומות.
בעבודה על הפרויקט חיפשתי את הדרך לחבר את ההיסטוריה המשפחתית והגלובלית, לשלב תיאוריה ואקדמיה עם עשייה אומנותית, חינוך וטכנולוגיה.

ב”צריף” הזה מצאנו את הדרך לעבוד על הפרויקט וביחד להעביר את הלאה.