חניכה
מתחשק לי לעשות רשימה. רשימה של כל המנטורים של חיי. אלה שנשארו זמן, שהשאירו חותם
שעדיין כאן.
אלה שעברו רק לרגע וזכיתי מהניצוץ
אלה שחונכים מרחוק מבלי לדעת בכלל.
ואז באה פרנסין
בעצם אני באתי אליה. באתי, נשארתי וגם כשהלכתי נשארתי. תמיד אשאר.
סוהו ניו יורק. שנת 2000. פנטהאוז קומה 22 ואני יוצאת מהמעלית אחרי שהדורמן ברר שהיא אכן ממתינה לי.
מין דירה כזו קטנה עם ציור ענקי על כל הקיר ומיטה שנמצאת בעצם בסלון כי החדר השני כולו מלא בצבע. שפריצים של צבע על הקירות, על הרצפה, על התקרה. אין שום זכר בחדר הזה לקירות ולרצפה או לתקרה מהסוג שאנחנו מכירים.
היא העיפה מבט בתיק העבודות, הסתכלה עלי ושאלה אותי- את מזל דגים, נכון?
I know we’ll work together. I just know it
פרנסין ציירת. קודם כל ציירת
וגם מתווכת בין חברות וקמפיינים לבין אמני בובות ענק ותלבושות ספוג מיוחדות . כלומר, אנשים כמוני. רק שאז, כשנפגשנו בשנת 2000, עוד לא ידעתי לגמרי ובוודאות שאני כזאת.
פרנסין היתה השנייה שענתה לקורות החיים ששלחתי במייל לכל מי שרק יכולתי כשהגעתי לניו יורק. היא וקרולין.
וככה אחרי חמש דקות התרחש לו קסם קטן. וגם היום אחרי כל כך הרבה שנים ישנו הקסם הזה.
“או, התקשרו אלי וביקשו פסלון של האוסקר כפרודיה על על סרטים, עם הראש של יודה ממלחמת הכוכבים, ספיידרמן ומישהו משר הטבעות. אמרתי להם שאין בעיה”
“פרנסין, אני לא עשיתי את זה אף פעם, פיסול כזה”
“או שטויות, הרי את יודעת שאת יודעת, פשוט תתחילי Its right up your alley”
שבועיים אחרי- מנהטן, סטודיו לצילום. פסלון האוסקר ואנוכי מתכוננים ליום צילומים עבור מגזין Maxim
שבועיים שבהם ידעתי שאני יכולה לנסות וסביר מאד להניח שאצליח- כי יש מישהי בשם פרנסין בפנטהאוז במנהטן שיודעת שאני אצליח.
שבועיים שבהם עבדתי בסטודיו יום ולילה ובסופו של דבר פיתחתי טכניקה משלי לפתור את הסוגיה הזו.
פרנסין לא לימדה בעצם שום דבר אבל לימדה אותי עולם ומלואו. לא עבדתי איתה אף לא דקה בסטודיו, היא לא חנכה אותי בעשייה. העשייה כולה נעשתה בסטודיו שלי.
בכל פרויקט הייתי צריכה לפתח משהו שעוד לא עשיתי קודם. כל פרויקט היה אתגר, שהתחיל בחשש מה ועד סוף השיחה ביננו הפך להתלהבות ולידיעה. ובסופו של דבר לידע עם כל פרויקט שנמסר.
אושר.
מופע האימים של רוקי או חניכה מסורתית
“טוב, את יכולה להתחיל עכשיו?”
“כן בטח שאני יכולה להתחיל עכשיו…מה צריך לעשות?”
המקום: Carelly Costumes, סטודיו לייצור תלבושות עבור הצגות ברוודווי מנהטן, ניו יורק.
שנת 2001
ואני, שרק הגעתי לעיר עם תיק העבודות, שהיה פרוש כולו על הרצפה (כן, זה היה פעם כשעוד הסתובבו עם תיק גדול ושחור מלא בהדפסות איכותיות של העבודות…) מדברת עם קרולין, בעלת הסטודיו.
אשה קטנה שניהלה אותו ביד רמה. מישהי שאם היית רואה אותה ברכבת התחתית לא היית מעלה על דעתך כמה השפעה יש לאשה הקטנה הזו. והיא קיבלה אותי.
וכבר באותו היום היא הצמידה אותי לקארן. לקארן היה שולחן גדול משלה והיא הפכה להיות המומחית שליוותה אותי. ביקום הזה של Carelly Costumes כל השאיפות מסתכמות בשולחן משלך.
ההיררכיה מאד ברורה- יש את קרולין המאסטר שיודעת הכל, אבל ממש הכל על הכל ויש ארבעה מומחים עם ארבעה שולחנות גדולים. לכל מומחה יש שוליה.
חוץ מהמומחים לתלבושות, היו הכובען, שגם לו היה שולחן משלו והתופרת שידעה לעשות תכים נסתרים כמו שאף אחד לא יודע לעשות. לה לא היה שולחן אבל היה לה הרבה כבוד.
ויש את התופרות שיושבות כל היום על יד מכונות התפירה וכל אחת מהן מתמחה בתחום מאד מסוים.
בכל פעם עובדים על הצגה או שתיים במקביל והצוות מתחלק על פי תחומי המומחיות.
אני הייתי השוליה של קארן, היא הסבירה לי שאנחנו עובדים עכשיו על “מופע האימים של רוקי” והראתה לי מה צריך לעשות עם אחת הגלימות. קארן עמדה לידי כשהתחלתי לבצע את המשימה ובדקה שהכל מתנהל כשורה, ואחר כך שלחה אותי לשולחן הגיהוץ, הראתה לי מה לעשות עם המכפלת, בדקה שאני עושה את הדברים נכון והלכה חזרה לשולחן שלה. באותו יום כל היום גיהצתי… נשכתי את שפתי המעצבת שלי והייתי אסירת תודה על ההזדמנות. ביום למחרת, קארן החליטה שאני מוכנה והגישה לי את התחתונים של רוקי ואמרה לי מה צריך לעשות איתם. הייתי כל כך גאה בעצמי- היא רק אמרה ומיד חזרה לשולחן שלה. ואני והתחתונים היינו חופשיים לעשות את המשימה לבד.
עבר שבוע וקרולין קיבלה עבודה מסוג אחר. הפעם היו אלה בובות ענק ותלבושות מספוג עבור מחזמר שמבוסס על תכנית הטלוויזיה Blue’s Clues. חידוש ותיקון. הם אף פעם לא עשו דברים כאלה בסטודיו של קרולין אבל הי, זו המומחיות שלי…ובן רגע קיבלתי חדר לעבוד בו.
לא שולחן, חדר!
אחרי כמה ימים קיבלתי הצעה לעצב תלבושות ואביזרים מספוג למופע אוף אוף ברודווי.
עזבתי את קרולין והתחלתי את המסע שלי. מאז עשיתי המון הצגות והפקות וגם יצרתי מופע בעצמי אבל התקופה עם קרולין הייתה הבסיס.
זה היה קצר ומרוכז וכל יום הרגיש כמו שבוע.
זו היתה החניכה שלי.
ושנים אחר כך בסטודיו משלי עם העובדות שעבדו אצלי שמעתי את קרולין בראשי.
צבי ינאי או מעגל החיים
ערוץ אחד, קרחת.
ואני זוכרת איך מתקמט לי המצח כדי להבין אותו עד הסוף. וגם אם לא הבנתי זה תמיד שלח אותי ללכת לבדוק על מה הוא בדיוק דיבר שם, שהיה כל כך ברור וכל כך לא.
ועניין אותו איך עובד המוח ואיך יודעים מיליוני הנוירונים המתרוצצים בו להיהפך למחשבה, לרגשות.
“אני מניח שלא היה מעניין אותי לפענח את הגנום של תולעת הנמטודה, למרות החשיבות העצומה שיש לחשיפת הגנום של התולעת הזו. לכן אני לא מדען. אני מעוניין במסקנות, במשמעויות, בפרשנויות, במטאפורות.”
והוא דיבר על הגנום האנושי ועל האתיקה של הגנטיקה ועל האבולוציה וידעתי שאני צריכה לפגוש אותו. לא רק לקרוא את כל מה שיכולתי לקרוא אלא לפגוש אותו ולנהל שיחה. הוא ואני.
זה לא היה פשוט. הוא לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו ואיך הוא יכול לעזור לי עם ה”תיאטרון הזה שלך”.
התיאטרון הזה שלי היה “גנום” שנולד אי שם בניו ג’רזי. לא פשוט לגלות יום אחד אי-שם בניו ג’רזי שאני Inconceivable – כך הוא אמר לי, הרופא. לא יכולה להרות
ואני לא הבנתי.
אבל הרגשתי שיש לי דרך לעשות ואם לא אעשה את כל השלבים לא אוכל להגיע למשהו טוב. למשהו אמיתי. למשהו שהוא אני.
אני זוכרת בברור את ההחלטה להתנתק מכל מה שמצופה ממני, מכל מה שהאחרים מצפים מעצמם ולהיות בחוויית הגילוי והחקירה.
אני זוכרת את התחושה שזה צריך להתחבר. זה חייב להתחבר. ברור שזה יתחבר בסוף.
והיה שם חיפוש תיאורטי-ידע
והיה שם חיפוש ויזואלי- חוויה
והיה שם חיפוש נפשי- חוסן.
צבי ינאי היה חלק מהחיפוש התיאורטי.
בסוף הגעתי אליו הביתה. תל-אביב והדירה שלו הזכירה לופט בניו יורק.
וישבנו ושוחחנו, הוא ואני על הגנום האנושי, על אבולוציה וגנטיקה ומוסר ואלוהים ועל המופע שלי שמחבר את כל הדברים האלה, שהיה אז פרוש על שולחן הסלון שלו בצורה של סטוריבורד של הסצנות.
ואני לא רציתי ללכת.
בסוף הלכתי.
פרנסין, קרולין וצבי ינאי היו חלק מהמנטורים שליקטתי לי.
כמה שונים הם אחד מהשנייה וכמה דומים.
לפעמים אתה יכול להיות מנטור של מישהו מבלי שאתה יודע את זה בכלל.
ויש לי תאומים. חבל שאני לא יכולה לספר את זה לרופא ההוא שם בניו ג’רזי
ימי שני עם בילי או חניכה קוגניטיבית
2013
ופתאם אני מוצאת את עצמי הולכת אחרי שרונה בגרם מדרגות סודי שמקצר את הדרך למשרד של ראש החוג ללמידה, הוראה והדרכה באוניברסיטת חיפה כדי לפגוש את פרופסור בילי עילם.
אחרי שנים של עשייה בסטודיו ועיסוק בעיצוב ועוד כמה שנים של הרצאות למורים על ייצוגים חזותיים בקורס שפיתחתי, החלטתי שזה השלב להתקדם ולבדוק איך אפשר לקחת את זה רחוק יותר. גרם המדרגות הסודי הזה הביא אותי רחוק. רחוק מאד.
במשרד של ראש החוג להוראה, למידה והדרכה, פרופ’ בילי עילם הכרתי את המנטורית שלי למסע לתזה ומיד אחר כך לדוקטורט.
היא פגשה אותי אצלה במשרד
וניהלה איתי שיחה בגובה העיניים
עם כל הלהט והתשוקה והניצוצות
ופתחה לי חלון להתבוננות נוספת על העולם.
והתמזל מזלי לזכות ללמוד ממנה, להקשיב לה ולקבל תמיכה ללא סייג אך גם ללא פשרות
היום, כשאנחנו כבר עמוק בתוך התהליך לכתיבת הדוקטורט יכולה להגיד שזה היה בית ספר. היכולת לתת תמיכה ללא סייג ובאותה נשימה לדרוש ולדקדק על כל קוצו של צ’ופצ’יק-
בעיני זו המהות של יחסי מנחה מונחה בדוקטורט.
ואני זוכרת אותה אומרת לי שבמאסטר היא תוציא לי את הנשמה ובדוקטורט אוכל לכתוב לבד.
ואני חשבתי לי בלב שבחיים לא אוכל לכתוב ככה. אקדמי, תמציתי, ברור וקוהרנטי.
והנה אני בדוקטורט, וכל מה שהיא אמרה קורה.
כי מעבר לאימון המפרך בכתיבה אקדמית (שנראה לי שלא ייגמר אף פעם) מתרחש בכל פגישה ושיחה איזה נס קטן. של חשיבה משותפת וחשיבה ביקורתית וחקירה לעומק מכיוונים שונים.
חניכה.
