יש לי נטייה לסטות לשבילים צדדיים
להתעכב שם רגע או חודש
לאסוף משם דברים
ולהמשיך הלאה במסלול.
זה לא תמיד ברור לסובבים אותי
זה לא תמיד ברור לי באותו הרגע
זה תמיד ברור לי אחרי זמן.
לכן,
חוששת מהשבילים הצדדיים
ומצפה להם כל כך
ככה אני. מחברת, מלקטת, מקשיבה, מתבוננת ורק אז כותבת.
לפעמים יש שיחות קטנות שנשארות איתי הרבה אחר כך
לפעמים שאלה אחת משנה לי עולם
ופותחת חלון
כשפגשתי את מִיה בפעם הראשונה שאלתי אם זכרון נחשב זכרון גם כשזוכרים תמונה ולא בטוחים אם זוכרים באמת או כי התמונה קיימת והסיפור סופר במשפחה במשך שנים.
מִיה אמרה שזה לא משנה.
כל עוד האדם מאמץ את הזיכרון והופך אותו לשלו, הזיכרון הופך להיות חלק מהתפיסה שלו את עצמו.
הופתעתי.
ביום שאחרי השיחה, אני שמסתובבת עם כמה זכרונות על הגב כל השנים, הנחתי אותם בפעם הראשונה על דף אחד.
הזכרונות המצוירים הפכו להיות מצע לכל מה שנכתב על שולחן המחשבות שלי במשך כמה שבועות.
לפעמים יש מפגשים שנשארים איתי הרבה אחר כך
הציורים הקטנים בעיפרון הפכו לקולאז’ים טקסטיליים
ויצאו לאור.
כל אחד מהזכרונות שזור היטב בקורות החיים שלי. התיאטרון בחצר הפך להיות תיאטראות בניו ג’רזי ובניו יורק, התערוכות באוהל הפכו להיות תערוכות בגלריות בארץ ובעולם, בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ובעיקר של ילדיי והחיבה לרכבות הרים תמיד תישאר.
מעניין מה קורה לזיכרון ילדות כשהוא הופך להיות חלק מאוסף
וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי
כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,
כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס,
אוֹ כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט
אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי
דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי.”
יהודה עמיחי
הזכרונות שסיפר לי אבי בתור ילדה נשמעו תמיד ככיף גדול. כשיצאנו למסע השחזור הכנתי כרטיסיות. שמונה כרטיסיות-כרטיסיה לכל תחנה. בכל כרטיסיה דימוי וטקסט. הידע שהיה לי אז התבסס על הסיפורים ששמעתי כילדה.
כמה שונים זכרונות הילדות שלנו.
כמה קשה לנסות להבין סיטואציות בלתי ניתנות להבנה.
הכרטיסיות הפכו לתחנות. כל תחנה היא זיכרון ילדות חי של ילד בן שש וחצי ללא ילדות.
כל תחנה היא חלק
וכולן ביחד מספרות את הסיפור
