פוטו באואר- לזיכרון נצח

לפעמים יש שיחות קטנות שנשארות איתי הרבה אחר כך

לפעמים שאלה אחת משנה לי עולם

ופותחת חלון

כשפגשתי את מִיה בפעם הראשונה שאלתי אם זיכרון נחשב זיכרון גם כשזוכרים תמונה ולא בטוחים אם זוכרים באמת או  כי התמונה קיימת והסיפור סופר במשפחה במשך שנים.

מִיה אמרה שזה לא משנה.

כל עוד האדם מאמץ את הזיכרון והופך אותו לשלו, הזיכרון הופך להיות חלק מהתפיסה שלו את עצמו.

הופתעתי.

ביום שאחרי, אני שמסתובבת עם כמה זיכרונות על הגב כל השנים, הנחתי אותם בפעם הראשונה על דף אחד.

הזיכרונות המצוירים הפכו להיות מצע לכל מה שנכתב על שולחן המחשבות שלי במשך כמה שבועות.

לפעמים יש מפגשים שנשארים איתי הרבה אחר כך

הציורים הקטנים בעיפרון הפכו לקולאז’ים טקסטיליים

ויצאו לאור.

כל אחד מהם שזור היטב בקורות החיים שלי. תאטרון, תערוכות, בעלי חיים וחיבה לרכבות הרים.

מעניין מה קורה לזיכרון ילדות כשהוא הופך להיות חלק מאוסף

מֵהַחַלּוֹן הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר בְּבֵיתִי

בְּמִמְחָטָה לְבָנָה אֲנִי מְנַפְנֵף לְשָׁלוֹם

לְשִׁירַי הַיּוֹצְאִים לָאֱנוֹשׁוּת

וְאֵינִי לֹא שָׂמֵחַ וְלֹא עָצוּב

זֶהוּ גּוֹרַל הַשִּׁירִים

כָּתַבְתִּי אוֹתָם וַאֲנִי חַיָּיב לְהַרְאוֹת אוֹתָם לַכֹּל

כִּי אֵינִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֶפֶךְ

כְּשֵׁם שֶׁהַפֶּרַח אֵינוֹ יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת צִבְעוֹ

וְאֵין הַנָּהָר יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת זְרִימָתוֹ

וְאֵין הָאִילָן יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת תְּנוּבַת פִּרְיוֹ

הִנֵּה הֵם מִתְרַחֲקִים כְּבָר כְּמוֹ בְּכִרְכָּרָה

וַאֲנִי מֵצֵר בְּעַל-כָּרְחִי

כְּחָשׁ מַכְאוֹב בַּגּוּף

מִי יוֹדֵעַ מִי יִקְרָא אוֹתָם?

מִי יוֹדֵעַ לְאֵילוּ יָדַיִם יִתְגַּלְגְּלוּ?

פרננדו פסואה (מתוך ”מהחלון הגבוה ביותר”, תרגום: יורם ברונובסקי, הוצאת “כרמל”)

וזיכרונות הילדות של אבא?

בן שש וחצי כמעט שבע, במחנה הפליטים בסלפלדן “גבעת עבודה”. אמא שלו מקבלת שמיכה צבאית ישנה ומחליטה לתת לתופרת שתתפור חליפה לילד. החליפה יוצאת כל כך יפה שהיא, סבתא שלי מחליטה לקחת את אבא שלי הקטן עם החליפה לעיירה סלפלדן לחנות הצילום פוטו באואר. לצלם תמונה ולשלוח לאחותה שכבר נמצאת בארץ.

ולכתוב מאחורה “לזיכרון נצח”.

במסע השחזור לסרט “הבריחה” שהפיק מיכה שגריר וביים מני אליאס, אבא שלי השתתף ודיבר עם חבורת נערים בתחנות השונות במסע שלו. במסע השחזור ההוא אבא התעקש שהמשפחה שלו תצטרף. נסענו אמא, אחי, אחותי, אחיינית שלי שהייתה בת מצווה ואני. גבע ותבור היו בני שש וחצי. ואני לא יכולתי לנשום רק מהמחשבות.

פוטו באואר קיים עד היום

מנהל אותו הנכד של הצלם שצילם את אבא