פינישים

-“אז באיזה שלב את בעצם עכשיו?”

-“סיימת כבר?”

-את כבר דוקטור?”

“אני בישורת האחרונה…” מוצאת את עצמי עונה לשואלים

בישורת האחרונה של הכנת המרחב המוזיאלי שאני יוצרת עבור הנבדקים

ואני כבר די הרבה זמן בישורת האחרונה הזו.

כי הכל כבר עומד

והמשימות מוכנות

אבל יש את הפינישים- הלא הם הגימורים

ונכנסת לסטודיו כל יום

ומשפרת

ומוסיפה

ומדייקת

וחוזרת לטבלאות עם המשימות 

ובחזרה למרחב

ותמיד מוצאת עוד משהו אחד קטן או בינוני, שצריך לעשות, לסיים, לדייק.

קיבלתי מייל מהאוניברסיטה. שאלו אם המחקר שלי נפגע בגלל הקורונה.

התלבטתי

מצד אחד, הקורונה זימנה לי מרחב התעמקות 

ומצד שני, אני מעריכה שלולא הקורונה, כבר הייתי אחרי שלב איסוף הנתונים.

כלומר, המרחב המוזיאלי שאני יוצרת, המשימות, המולטימדיה, הריחות, המציאות הרבודה- 

הכל היה כבר מוכן

וכל שלושים ושניים הנבדקים שלי כבר היו אחרי חווית המרחב.

אני הייתי בשלב של להתבונן בכל החומר שנאסף

ובטח הייתי מוצפת

ובטח הייתי מסתכלת על הכל ולא יודעת מאיפה להתחיל לנתח.

אבל אני לא.

עדיין לא

אני בפינישים…

כי ככל שיש יותר זמן כך יש יותר מקום לפינישים.

כך היה בהגשות ל”שנקר”, כך היה גם בהפקות לאוף אוף ברודווי- ככה זה תמיד

עד שנגמר הזמן

או עד שמחליטים ליצור דדליין ממש משמעותי. מחייב

אז יצרתי לי אחד כזה

זה יקרה ממש בתחילת החודש הבא ועד אז,

אסיים הכל!

הכל?